שלחתי קול / נוי ברינט

שלחתי יונה,

להביא ענף עץ זית.

נשאתי תפילה

שיבוא שלום לבית.

רציתי כל כך 

לפצות על הכל.

צעקתי חזק!

אך לא נשמע קול

דרך הראש / נוי ברינט

בראש הצריח, בעין הסערה,

עומד הראש ומלא בתקווה.

מתכנן תכניות לשנע גדודים,

להסתער, לכבוש, להביא הישגים.

אך כוחותינו התמעטו,

מתרים בו אנשיו,

משאבנו אזלו,

איננו ערוכים לקרב!

אך הראש חש בגורל האומה,

ומבין שאצלו בלבד התשובה.

מחלק פקודות לקראת הניצחון,

רק שהן נענות באנחת דיכאון

ובינתיים גייסות נאספים מסביב,

מצהירים כוונות לקראת העתיד.

מושכים חייליו להלחם לצידם,

והראש, כאילו לא היו דברים מעולם.

להביט לאחור / נוי ברינט

כשדוהרים קדימה יש שנשארים מאחור

וככל שהמהירות גוברת, הם מתרבים.

האחרונים לרוב מפוצלים בין שני קטבים,

אלה שמוותרים ואלה שזועמים.

שהזעם הופך כבד מנשוא,

הכי קל למהר ולשנוא,

שנאה שמהולה בקנאה,

קנאה שמקורה בהסללה,

מסלול שאותו הם לא בוחרים,

בחירה שעיקרה לשרוד את החיים .

הגדר שעוטפת את המסילה,

הולכת וגובהת כקצב הדהירה. 

מהנתיב קשה יותר לסטות 

אבל צריך להמשיך ולנסות, 

ולזכור להביט תדיר לאחור 

כדי מאחור הרקע נהיה שחור.

שלווה להשגה / נוי ברינט

שלווה רגעית קשה להשגה,

מבעד חלון הנפש סערה,

טיפות החיים דופקות בחוזקה,

על זגוגית עשויה מרסיסים של אכזבה.

בחוץ אפור ושחור בכל פינה

ונקודת אור אחת עמומה,

אליה נשלחת היד בתקווה,

אך היא רחוקה, רחוקה, רחוקה

והזרוע איננה מספיק ארוכה.

כי שלווה רגעית קשה להשגה.

שברי ענפים / נוי ברינט

מטפס על העץ

לא מביט לאחור

מקרב את הקץ

מכבה את האור

חוצה ענפים

בדרך לצמרת

מכיסיו נופלים

ערכים לתפארת

קולות קוראים

חדל מנוסה!

אך ליבו יצרים

והאדמה אנוסה

הדעת נגנבת

לצלילי השברים

ובדד עומדת

נשיאת השופטים

שיר המנוף / נוי ברינט

שיר המנוף / נוי ברינט

להקטין הוצאות מעשה עשירים,

שבמחק מוחקים שורת העובדים.

מדינה אדישה למוחקים ומוחקות,

אך יודעת היטב להתקין תקנות.

ובבוקר היום מגלים את הבלוף,

אלא שאז כבר נפל המנוף...

כשלא זוכרים / נוי ברינט

ככל שמתרחקים הזוועות

קשה יותר לראות

עד כמה שנאת האחר

.מביאה את הקיצון לבכר

ככל שנשכחים זכרונות

קשה יותר לזהות

מתי נחצה הסף

.ויורד תחתית הרף

ככל שנחלשים קולות המייסדים

מתרופפים היסודות האיתנים

עליהם נבנתה האומה

.כמלאכה קשה ועדינה

וברגע שמגיעה השעה

,ומתמוטטת תחת הרצפה

חוזרים מושכלות ראשונים

.שאדם הוא אדם בין אנשים